(no subject)

I'm sick of missing people.
Really I am.

I just got off the phone with Daddy who asked me why I decided to come home early.
I kind of blew up on him, since not only am I sick of missing people, I'm sick of telling people why I'm home-sick.
I'm not on Holiday here.
This is not a vacation for me, I don't think I've worked this hard or had this much responcibillity. Ever.
I don't want to be here any more.

I told Daddy I missed him and broke down, I'm still broken and weepy, my only comfort is Libby sitting in my lap.

I thought having Robbie here would make me feel better, that he'd sympathize, but no, he's the same annoying big brother.

I don't want to be here any more.

אין כותרת טובה

האם געגועי הביתה הם סימן לחולשה?
סימן לחוסר באישיות שלי, שאין לי חוש הרפתקאות?
אולי זו טעות להקשיב לשינייד אוקונור בקביעות, אני לא יודעת.
אני יודעת שביקורו של אח שלי לא עזר לי במאומה, שזה רק החריף את מצבי.
אני לא יודעת למה אני בוכייה, או למה כשאני מקשיבה לשירי עם איריים אני חושבת על ישראל שהיא אלימה, מצולקת וכואבת.
קצת כמוני.
כנראה שגם כמו אירלנד.
זו הפעם הראשונה שאני מרגישה חוסר שמחה בצורה כל כך אקטיבית, רוב כתביי כאן בנוגע לגעגועיי הביתה והדיכאון הנלווה זה פשוט להוציא את הכול החוצה, ואני באמת מרגישה ברבה יותר טוב לאחר הפורקן הזה.
אבל כרגע אני מרגישה כאילו יש לי חור באמצע החזה, איפה שהסרעפת וכואב לי לחשוב על הבית, אז אני כרגע בכאב מתמיד.

אני יודעת שברגע שאני אגיע הביתה זה יעבור ואני לא ארצה להיות בבית יותר, בגלל שזה הבית, אבל לא איכפת לי.
נמאס לי לרצות את כולם אם החיוכים שלי, או מה שנקרא joi d'vive.
אני לא אוהבת את האמריקאים, שיט, אני לא ממש נהנית מחברת המשפחה שלי.
ואם להיות לגמרי שטחית אני מרגישה שמנה ומגעילה, למרות שחוץ מלאבד קצת ממסת השרירים שבקושי הייתה אני לא השתניתי.

טוב, עכשיו אני סתם ממורמרת.

Libby Love

I don't know how I'm going to live without Libby now.
How is it that I was feeling like shit warmed over and just seeing her smile and screech in time to K's Choice makes my heart over flow with happiness.