ב-ynet פרסמו מאמר של ציוני דרך לשנה הראשונה של אולמרט/קדימה.
קראתי ואני מנחשת שהסיבה היחידה שהם לא ציינו את פרשת קצב זה בגלל שהיא פרצה לפני בחירות 2006.
רציתי לבכות.
זו הייתה השנה שלנו?
אני מאד שמחה שביליתי חצי ממנה בחו"ל.
למרות שכאשר חזרתי קיבלתי אגרוף מעורר הקאה מאד מהר.
אני מאד רוצה להגיד שזוועות מלחמת לבנון השנייה היא הדבר הכי גרוע שקרה בשנה הפוליטית האחרונה, אבל למעשה זה לא נכון, כי לבנון הייתה קטסטרופה שישראל באמת לא ציפתה לה. השתמשה בטרגדיה עבור קאסוס בלי, אבל מילא, כי באמת שהיינו צריכים לעשות משהו על מנת להשיב את החטופים (אני עדיין מופתעת שעוד לא הטילו נפלאם על עזה בגלל שליט).
אבל למעשה הדבר הכי נורא שקרתה למדינה שלנו זה שאזרחיה* יושבים בשקט ומקבלים את הפרשיות, ההונאות, השחיתויות ושאר פירות בוסר רקובים.
המדינה, קוראיי היקרים, היא לא רק הממשלה, למעשה הדבר האחרון שיכול להחשב כמדינה זו הממשלה. המדינה היא אזרחיה... כולם, יהודים (מכל זרם אפשרי), ערבים (מוסלמים ונוצרים כאחד), בדווים, דרוזים, צ'רקסים, נשים, גברים ומה שביניהם.
הרצל ובן גוריון אם לא היו מתגלגלים בקברם היו מתאבדים.
התועבה הגזענית, הסקסיסטית והמיליטריסטית שהמדינה הזו נהייתה היא לא הציונות שמשמכה את הוריי לעזוב את דרום אפריקה ולהיות "עם חופשי".
בהגדת פסח נאמר ש"עודנו עבדים", אני הייתי רוצה להאמין שחז"ל שכתבו ופיחו רוח חיים לספר מדהים זה נקטו בפילוסופיה שעל העם היהודי לזכור מהיכן בא: מדיכוי, השמדת עם ופרעות.
בכל דור נאלצו היהודים להתמודד עם זוועות אלה, אז עכשיו שיש לנו אדמה שכחנו שאנחנו היינו האומללים.
איפה אנחנו? לאן הגענו? בשם אלוהים וכל הנביאים, זו המדינה שלנו?
אני, אישית, מוחה.
*אני מודה, גם אני, הרי אני בסך הכל כותבת על זה... הפגנות זה נחשב לאטיביזם?
no subject
Date: 2007-03-28 10:53 pm (UTC)בדמוקרטיה כמו שלנו אפשר להשפיע בשלוש דרכים, פחות או יותר:
1. להצביע בבחירות. כולנו מכירים את המבחר שיש בארץ, ולמה הוא די מבטל את הסעיף הזה.
2. להכנס לפוליטיקה. ולאור הסעיף הראשון, קשה לי להאמין שאדם שפוי באמת ירצה לעבוד עם קולגות כאלה, בתחום שנחשב בארץ לכל-כך בזוי.
3. ללחוץ על מקבלי ההחלטות. אפשר לצבור כוח פוליטי ישיר ועקיף במגוון דרכים כמו צבירת הון, שימוש נכון באמצעי התקשורת, יצירת פרובוקציות, פעילות התנדבותית וכו'. כולן דורשות השקעת זמן ומאמץ, וכדי שיעבדו לאורך זמן הן דורשות גם לא מעט תחכום.
בקיצור, השאלה היא כמה אנחנו מוכנים להקריב כדי לשנות משהו. עד כמה אנחנו מוכנים להשקיע מעצמינו כדי שאולי, ביום מן הימים, מישהו יודה שצדקנו והמצב באמת נהיה טוב יותר. עד כמה אנחנו מוכנים לעבוד למען תוצאות שאולי לא נזכה להנות מהן. עד כמה אנחנו מוכנים לקחת סיכון שנטעה, ושעד סוף חיינו ידאגו להזכיר לנו את זה.
מתוך כל האזרחים יש בטוח אחוז מסוים שאכפת לו. מתוכו, בוודאי יש אחוז שמוכן לעשות משהו בנידון, ואולי אחוז כלשהו ממנו גם יכול להרשות לעצמו לעשות מעשה. אבל האחוז הזה רחוק מאוד ממאה.