עת לשמוח ועת לסתום
Mar. 21st, 2007 11:40 amמי שמכיר אותי חמש דקות יודע שאני רגישה.
מאד.
אפילו בכיינית (או צעקנית, תלוי בסיטואציה).
בצד שני אני גם די ריאליסטית (למרות האידיאליזם שלי), אבל אני יודעת להבדיל טוב מאד מה קורה באמת במציאות ומה הייתי מעדיפה שהיה קורה במציאות.
אחד הדברים שלפעמים גורם לאנשים סביבי לחשוב שאני פתייה זה הגאווה שלי באנשים אחרים, ביכולות והנצחונות שלהם.
כאשר אני משחקת סנוקר עם ידידי הטוב אביב אני מפסידה לו, לא בגלל שאני שחקנית פחות טובה ממנו, אלא בגלל שהוא משחק הרבה יותר ממני (הוא משחק עם שמרית, אחיו הגדול וכו') ואני משחקת רק איתו לעתים קצת יותר רחוקות, אז כשאי מפסידה לו, זה לא מפריע לי ואני שמחה שהוא שמח בנצחונו.
וכשאני מנצחת במשחק הוא גם שמח בשמחתי.
אבל אני יודעת שלא כל האנשים הם כך, והרבה מהם מעדיפים שכולם יצאו מופסדים ורק הם לא, או שלפחות הם יהיו יותר טובים מהאחרים.
אני לא יודעת מה עליונות כזו מועילה, באמת שלא, הרי כל אדם צריך לעשות את הדברים בצורה הכי טובה לפי יכולתו והאנשים הקרובים אליו ביותר צריכים (לעניות דעתי) להיות שמחים בחלקו.
אבל מה לעשות יש מצבים שבהם גם שמחה של חבר לא יתן נחת. והחבר וגם אותו אדם יצאו מופסדים.
כי בני אדם, מטבעם, הם אנוכיים וגם אלה עם חברים טובים צריכים לדעת עם מי כדאי להיות שמח ועם מי עדיף לסתום.