זיכרון ועצמאות

[eumelia]

זו תהיה הפעם הראשונה שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, בחו"ל בזמן יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות.
אני רואה את השתתפותי ביום הזיכרון כחובה ישראלית, כנראה בגלל אני באה מבית של עולים ציונים.
בעבר, כמו שאר הילדים והילדות שלא חוו אובדן, לא חשבתי על יום הזיכרון כיום מיוחד אלא פשוט הקדמה מדכאת ליום העצמאות, כן ראיתי את הדיכוטומיה הטקסית של יום הזיכרון הערב יום העצמאות, צריך להיות די דביל בשביל לא לשים לב, אבל הסמליות והטקסיות לא דיבר אלי אף פעם.
אולם בהיותי ילדה רגישה ובכיינית עיני דמעו בכל טקס בו הקריאו את שמות הנופלים, כזו אני, אני מרגישה את הסינרגיה של האנשים בקהל ושמות האנשים אינם רק שמות.

בתחילת שרותי הצבאי, משפחה שהם חברים של משפחתי איבדו את בנם לצלף בגבול לבנון, הכרתי אותו, דיברתי איתו, הוא היה חבר של חברה שלי.
לא יכולתי ללכת להלוויה כי הייתי בקורס והוא אינו קרוב משפחה שלי, אבל חשתי את האובדן של חיים שהיו בצורה עקיפה חלק מחיי שלי.

אני איני פציפיסטית, ישנם עתים בהם אני מאמינה שלחימה הם צורך, ובישראל צורך קיומי, אבל אובדן של חיים זה משהו שקשה לי להתמודד איתו, אז אני "שוכחת" את המוות עד לזמנים בו הזיכרון הוא חובה.
באזכרות ובימי זיכרון.
יום הזיכרון הוא חובה של כל ישראלי, גם אם אותו ישראלי הוא פציפיסט ליברל, גם אם אותו ישראלי הוא מיליטנט שונא ערבים.

אנחנו חייבים לזכור שחללי צה"ל לא נפלנו לשווא, ובגלל זה אנחנו זוכרים אותם לפני יום העצמאות, החגיגה הגדולה של זיקוקים, מנגלים ומוסיקה ישראלית בכיכרות המדינה.
השנה אני לא אהיה שם לשיר את "התקוה" וזה מעציב אותי, שאני אפספס את הטקסים ביום ואת המקהלות בערב.
השנה אני לא אעמוד בצפירה ולא ירססו אותי עם "שלג".

חברי, תזכרו ותחגגו.
ותפחידו איזה ילד בן חמש בשבילי :)