תקינות פוליטית, הגינות אישית

אוי, איזה נושא כאוב ושנוי במחלוקת.
למרות שבישראל לא. בישראל אין דבר כזה שנקרא תקינות פוליטית ואם כבר יש אז זה בגדר הפארודיה: "אז המאותגר סטרייטית המאותגר אנכית התחיל עם המאותגרת אופקית כי הוא חשב שהיא גבר".
חה חה חה, איזה צחוקים.
קצת כמו להגיד "מה זה הטיוח הערבי הזה?" במקום להגיד "מה זה הטיוח הגרוע הזה?" בלשון יפה כמובן, מישהו עם לשון פחות יפה יכולה להגיד "מחורבן".
מה? להעליב זה מצחיק?! מה את נסערת?! זה לא כאילו שמישהו ירד עלייך!
או, יחי ההבדל הקטן.
זה לא פגע בי אישית אז למה לי להעלב, בכלל לא מדברים כאן על בני אדם אז מה הבעיה?

בעידן הדה-פוסט-בלה-קונסטרוקטיבי שלנו אנחנו יודעות שלשפה יש כח, למלים יש כח, למלים משמעות עמוקה לא רק בתקשורת הביניאישת והלא בינאישית, אלא בהגדרה של הזהות האישית שלי ושלך ושלה.
תקינות פוליטית היא נסיון (בדרך כלל לא מוצלחת) של כבוד דרך שפה.
לשפה, כאמור, יש כח מכונן בספרות, הזהות שלי מתבטאת בעיקר באיך שאני מדברת כי אני נראית די קונבנציונלית, אני למעשה הקונבנציה: אני יהודייה, אשכנזייה, מעמד בינוני וכו', אוקי, אז בי כמה פגמים, אני אישה ואני לא הטרוסקסואלית, אבל ניחא... או שלא.
אם אני אישה אז אני גם "כוסית", "כלבה", "זונה", "יפיופה", "מאמי", "חמודה", "כפרה" וכו'.
האם זה מעליב?
מאד.
כי לאותם מלים, מאד לא תקינים פוליטית, יש משמעות.
ופה אנחנו נופלים - אני למעשה, כפי שכתבתי אצל מורין בפוסט שלה על אותו נושא, לא רואה תקינות פוליטית, אני לא באמת יודעת מה זה. בתיאוריה אני יודעת שזה "שימוש בשפה לא פוגענית".
שפה לא פוגענית, יש חיה כזו?
אם יגידו לי "אישה" בצורה שתהיה לי ברורה (ונהיה כנים, זה תמיד ברור) שהאדם אומר בצורה עקיפה שאני נחותה אז זה יפגע, אך למעשה לא היה כאן עלבון, כי אותו אדם לא השתמש במילה פוגעת...

אולי זה החינוך שקיבלתי בו לימדו אותי שלדבר יפה ובכבוד זה יותר טוב מלדבר, סלחו לי על בוטות, חרא. לימדו אותי שבני אדם שהם שונים ממני גם צריכים לקבל כבוד, כי אני שונה מהם ואני רוצה שיכבדו אותי וידברו אלי יפה.
אה, אז אפשר לומר שזה עניין אישי.
אבל אנשים, לא למדנו שהאישי הוא פוליטי?

בעקבות מורין שכתבה בעקבות נדב פרץ.