עולם אחר... אבל לא
Apr. 16th, 2007 02:56 pm![[personal profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/user.png)
שירי זיכרון ברדיו זה יפייפה ומדכא בו זמנית.
כיף, כמו שאומרים.
אני חשבתי שאכתוב איזשהו רישום על אנושיות, רחמים, היסטוריה שחוזרת על עצמה ואיך אנשים לא לומדים דבר מההיסטוריה שלהם או מהטעויות שאיתם אנחנו נאלצים לחיות, אבל אני לא צריכה יום שואה בשביל זה, אז יום אחר, בו אני לא מרגישה כל כך אופטימית.
כן אופטימית, מפתיע לא?
היום בעבודה, אני הרי מטפלת בתינוקת בת חצי שנה, אני חיממתי לה את בקבוק החלב וכשראיתי שהשעה כבר חמישה לעשר, לא ידעתי מה לעשות. הרי זה רק שתי דקות והתינוקת יכולה לחכות שתי דקות בזמן שאני עומדת בצפירה.
הבעיה היא שהיא התחילה לבכות, באסה.
את הרמתי אותה בדיוק כשהתחילה הצפירה וכשראיתי שבידיים היא רגועה, עמדתי במקומי ורק זזתי מצד לצד על מנת שלא תתחיל לבכות שוב.
אני חייבת לציין שזו הייתה חוויה, לשיר שיר ערש חרישי לתינוקת בזמן צפירה לזכר הנספים ביום השואה.
אני מאד שמחה שיצא לי להחזיק את כל הפוטנציאל בידיים בזמן שאנחנו אבלים על מי שאבד.
אז כן אופטימית.
רק חכו ליום הזיכרון לחללי צה"ל.
ורק כדי להראות שאני כן מרגישה את היום הסוריאליסטי הזה - הנה שיר:
אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
"הליכה לקיסריה" מאת חנה סנש